להחזיר את הכיכרות לאנשים
מאת שני שילה
ותיקי העיר תל אביב מספרים כי כיכר דיזנגוף, לפני שהחלה לירוק אש ומים, היתה כיכר נפלאה. תושבי העיר יכלו לשבת בה ולצפות באלתרמן בדרכו ל"כסית" ובחנה רובינא בדרכה ל"הבימה", או פשוט לנוח לאחר מסע קניות. כיום, ימיה הגדולים של הכיכר מאחוריה. הגבהתה ממפלס הכביש, שנועדה לאפשר תנועת כלי רכב בעורק התחבורה שמתחת לכיכר, והשינויים שבוצעו בה, הפכו אותה למטרד וגרמו לשינוי בתפקודה.
השינוי שהתחולל בכיכר דיזנגוף משקף את ההבדלים שבין כיכר "טובה" ל"רעה", כמו גם את השפעתה של כיכר כחלל עירוני על המסחר והפעילות ברחובות היוצאים ממנה.
עירית סולסי, אדריכלית ויושבת ראש עמותת "מרחב", טוענת כי "כיכר עירונית צריכה להיות ממוקמת בין מקום חשוב אחד למקום חשוב אחר". לדבריה, אם כיכר נמצאת בנקודת מפתח, עוברים דרכה אנשים רבים והיא נהפכת לאתר של מפגשים ואינטראקציה. לצפיפות אנושית יש משמעות מיוחדת בעיר, מפני שהיא יוצרת הזדמנויות מגוונות ומספקת את הצורך של האדם כיצור חברתי להיפגש עם זולתו.
למעשה, כיכר עירונית היא מקום שמתקיימת בו תנועה אקראית של אנשים רבים, וכתוצאה מכך מתאפשרת התבוננות בדמויות חולפות ובהתרחשויות שהכיכר מזמנת. אם משווים את ההתרחשות בעיר לתיאטרון, הרי שהכיכר מספקת מושבים טובים ביציע.
על אף השימוש הרווח במונח כיכר, הרי שכיכרות הממלאות את ייעודן נדירות למדי. מעגלי התנועה הנקראים "כיכרות" אמנם מבצעים את מלאכתם בתחום מניעת תאונות הדרכים, ואולם הם לא מתפקדים כאתרים אורבניים. כיכר המדינה היא דוגמה למעגל תנועה ענק - בכיכר יש אמנם חנויות, אך השטח שבמרכזה הופרד מהפעילות בכביש ונהפך למעשה לאי תנועה.
"העיר מורכבת מחללים ציבוריים ולא מבניינים", טוען הלל שוקן, ראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב ובעל משרד שוקן אדריכלים בע"מ. "העיר אמורה ליצור מפגש אנושי, במסגרתו אתה מביט בעוברי האורח מבלי לדעת עליהם מאומה, וכך נוצרת אנונימיות אינטימית, שהיא לב לבם של החיים בעיר".
כיכר ספרא בירושלים (למעלה ), כיכר המדינה בתל אביב (במרכז) וכיכר דיזינגוף בתל אביב
תצלומים: אוליביה פיטוסי / באובאו , אלון ר
לדברי שוקן, כיכר רבין עדיפה על פני כיכר ספרא בירושלים. שתיהן כיכרות המשמשות כרחבה של העירייה, אך כל אדם שנמצא בכיכר ספרא הוא בהכרח ירושלמי, הנזקק לשירותי העירייה או עובד בה, ובכך נפגעת האנונימיות. כיכר רבין לעומתה מספקת את האנונימיות הדרושה. עם זאת, גודלה - המהווה יתרון בעת קיום הפגנות - נהפך לחיסרון ביום יום; היא גדולה מדי למספר האנשים החולפים בה באופן אקראי. לטענת שוקן, אם יוסיפו קומות לבניינים המקיפים אותה, תגדל מסת האנשים שמשתמשים בכיכר רבין והיא תתפקד טוב יותר.
סולסי אומרת כי בניינים, ולא כבישים, הם שאמורים לתחום את הכיכר, מכיוון שכבישים מנתקים את הכיכר מהמדרכות עליהן הולכים האנשים בעיר. הבעיה של כיכר רבין, לדעתה, היא שלושת הכבישים התוחמים אותה ומנתקים אותה מהציבור.
בכיכר הבנויה ומתוכננת כהלכה יעברו אנשים רבים, המהווים כוח קנייה משמעותי. לדברי סולסי, האפשרות לעצור בכיכר מדגישה את איכותו של המקום ומושכת משרדים וגופי מסחר התורמים אף הם לאיכותה של הכיכר.
עיריית ירושלים מנסה להשתמש ביתרונות העירוניים של הכיכר לצורך תוכנית להחייאת מרכז העיר, במסגרתה מתוכננות - לצד רכבת קלה וכמה בניינים - גם שלוש כיכרות. אחת הכיכרות בתוכנית, "כיכר הדווידקה", תוכננה על ידי האדריכל המקסיקאי ריקרדו לה גורטה בשיתוף עם משרד "רוזנפלד ארנס אדריכלות". מנדי רוזנפלד, אדריכל שותף ומבעלי המשרד, רואה בכיכרות מוקדים חשובים של פעילות אורבנית. לדבריו, לאורך ההיסטוריה היוו הכיכרות נקודות מפתח בעיר, וכאשר מתכננים כיכר "צריך להבין מה ייעשה בה ומה יש סביבה". רוזנפלד סבור כי כיכר מוגדרת באמצעות הבניינים שסביבה והמרחב הציבורי-עירוני.
רוזנפלד מספר כי בכיכר הדווידקה "אנחנו מנסים להגדיל את המרחב הציבורי באמצעות הסטת תנועת כלי הרכב. הכיכר תהיה שטוחה ככל האפשר. בכיכר עצמה יהיו כמה קירות צבעוניים המגדירים אזורים - אזור צנוע של מים בתוך מטע זיתים, וקיר אדום מצופה נחושת. אין הרבה אלמנטים בכיכר, מכיוון שהקהל כבר ימצא מה לעשות בתוכה".
תכנון מוצלח של כיכר צריך להתייחס לכמה גורמים, שהחשוב בהם הוא האדם החי בעיר. תכנון עירוני מושכל ורגיש עשוי לשפר את הערים שאנו גרים בהן, ולהפוך את החללים הציבוריים למקומות נעימים יותר.
