צבי וכרם הלברכט, חצר אחורית
צבי וכרם הלברכט בחרו להתייחס לשטחים שנמצאים בין בתים משותפים בעיר. לרוב תושבי תל אביב יש איזו חצר אחורית שהם מעולם לא טרחו לבקר בה, ובדרך כלל היא נותרת ריקה, או מקסימום הופכת למזבלה מאולתרת. "כמעט בכל בניין משותף יש שטח כזה, שאף אחד לא לוקח עליו אחריות ולכן הוא נותר מוזנח", מסביר כרם.
הדבר נובע, כמו בפרויקטים נוספים, מהנטייה המודרנית של תושבי העיר להסתגר בבתיהם: "לאנשים יש צורך גדול מאוד בפרטיות, מה שמוביל אותם לנסות ולמזער את הקשר עם השכנים למינימום. התפיסה היא שברגע שהשכנים מכירים אותך הפרטיות שלך נפגעת".
היופי בפתרון שמציעים הלברכט את הלברכט הוא שכל אחד יכול ליישם אותו, לא צריך כוחות גדולים או אישור מהעיריה.

בפרויקט שלהם, "גן עדן קטן", הם לקחו חצר משותפת בין שיכוני בתים והפכו אותה למבנה חקלאי שכונתי. הצמחים בערוגות בבת ים כבר התחילו לצמוח: "אנחנו בסך הכל מעוררים מודעות למשהו שכבר שייך לאנשים, ומציעים אפשרות חיובית להתמודד עם זה".

קבוצת ערבול, עירוניות לכולם בביאנלה תציג קבוצת ערבול, שנוסדה לפני כשנה, בפעם הראשונה. מייסד הקבוצה, האדריכל עודד קוטוק, מספר שהקבוצה מונה היום תשעה אנשים, רובם אדריכלי נוף וחוקרים עירוניים. פרויקט הביכורים של "ערבול", שיוצג בביאנלה, הוא הדמיה של בניית עיר. הקבוצה מספקת מגרש פנוי של שני דונם שבו יפוזרו המון קוביות קלקר ענקיות. קבוצות שעברו הכנה מראש, כמו גם מבקרים, מוזמנים לקחת חלק בבניית עיר חדשה. הרעיון הוא להתמודד עם התהליך של היווצרות עיר, ולתת לאנשים אפשרות לעצב מקום חדש. קוטוק אומר שבישראל הנושא של עירוניות ותכנון עירוני מפגר, ואחת הבעיות המרכזיות בתל אביב היום, כפי שהוא רואה אותה, היא היעדר מרחבים ציבוריים שאנשים רוצים לצאת אליהם.

אחת ממטרות הקבוצה היא לשנות את המצב הזה: "סביבה עירונית טובה יותר יוצרת חברה ותרבות טובות יותר. יש גם צורך שלנו כבעלי מקצוע צעירים להתבטא, לפעול וליזום בתחום. האתגר המרכזי שלנו הוא להפוך את המרחב הציבורי למקום רלוונטי לחיים שלנו, שהפארק, הכיכר והרחוב יהיו מקומות שנרצה לצאת אליהם". למרות שהקבוצה לא מגבילה את פעילותה לתחומי העיר בלבד, תל אביב היא באופן טבעי מרכז הפעילות שלה. גם מכיוון שרובם חיים פה, וגם כי תל אביב, כפי שמגדיר אותה קוטוק, היא "העיר הכי עירונית במדינה".

אלי דרמן ואלס ורבקל, הדשא של השכן
בפרויקט "הדשא של השכן" מציעים אלס ורבקל ואלי דרמן מרחב פעולה לשיתוף בין תושבי בית דירות ותיק בבת ים לבין עוברי אורח ומבקרי הביאנלה. דרמן מסביר שהמיצב מחבר את מישור הקרקע בכניסה לבניין עם מישור הדירה בקומה הראשונה, כך שבעצם נוצרת מעין גינה מרחפת.
לפי דרמן, אחת התופעות הרווחות היום באדריכלות היא בנייה מחומרים שהם לכאורה אקולוגיים או טבעיים. הבעיה היא שעלות הייצור של החומרים האלה גדולה, וכך הפגיעה של הבניין בסביבה גדולה מהרווח האקולוגי: "בחו"ל זה נקרא Green Wash . בניינים שמנסים לנכס לעצמם נופך ירוק או אקולוגי כשהם לא באמת כאלה". אחת הבעיות של האדם בעיר, לדברי דרמן, היא שאנחנו נמנעים מהטבע הפראי ומעדיפים טבע מבוית ומסודר. "תל אביב למשל נבנתה מתוך החולות, ובעיר כמעט אין לזה סימן. התפיסה המודרנית שבה היא נבנתה אומרת שהאדם עליון על הטבע, ובא להשליט פה את הארכיטקטורה שלו".
התפיסה שאותה הוא ו–ורבקל מנסים לפתח נקראת The New Wilderness , תפיסה שמאפשרת גם לטבע הפראי להיכנס לעיר. לאחר מחשבה, דרמן מצליח למצוא נקודה בתל אביב שמיישמת את התפיסה האקולוגית הזאת הלכה למעשה: גן יעקב ליד בניין הלנה רובינשטיין, שנבנה ב–1965, עוד לפני שמישהו ידע מה זה אקולוגי. הגן תוכנן על ידי האדריכל יעקב רכטר ואדריכל הנוף אברהם קרוון, ודרמן מסביר שזהו המקום היחיד בתל אביב שנותן אפשרות לנוף הטבעי להתקיים לצד האדריכלות.
גן יעקב שומר על הטופוגרפיה המקומית: "אפשר ממש לראות את הגבעות. האדריכלים הצליחו לשלב אלמנטים מאוד מהונדסים וארכיטקטוניים יחד עם צמחיה פראית". בינתיים, אומר דרמן, כל אחד יכול לנסות להפוך את המרפסת שלו בבית לאקולוגית, ולשלב חומרים תעשייתיים שמהם המרפסת בנויה יחד עם צמחיה טבעית.