פחות שעות על הכביש בדרך לעבודה וממנה, דיור במחיר סביר וקרוב למקום העבודה, אוויר ומים נקיים, שטחים ירוקים ופתוחים, מערכת חינוך טובה, תשתית שירות ידידותית, סביבה נוחה ולא מאיימת להלכי רגל, שבילי אופניים, ביטחון אישי למבוגרים וילדים כאחד ורצוי גם בית קפה - בטווח הליכה - שהבעלים שלו יודע בדיוק איזה קפה להגיש לך.

לכאורה פשוט, אך באופן מעשי מורכב. כבר כ-150 שנה שהאדם, החי בעולם המערבי, הפך להיות ל-Homus Urbanus ו-150 שנה אלה, בהקשר של תכנון אורבאני, הן שנים של ניסוי וטעיה ועוד ניסוי ועוד טעיה ומדי פעם גם הצלחות וגיבוש של רעיונות פשוטים, אך עם זאת חכמים ונכונים לאדם.

ישראל איננה שונה. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2006), מתוך 1,968,300 משקי בית, 1,870,600 מתגוררים ביישובים עירוניים ואילו רק 97,700 חיים ביישובים המוגדרים כפריים. כלומר, הרוב המכריע של אזרחי המדינה נולד בעיר, יחיה כל חייו בעיר ויזכה בשיבה טובה גם להיקבר בשוליה.

גם אם הפנטזיה האולטימטיבית היא מגורים בסביבה כפרית ירוקה, בסופו של דבר, רובנו גרים בבתי דירות בעיר או, במקרה ששפר עלינו מזלנו, בבית צמוד קרקע, אך המשתייך מוניציפאלית וקונספטואלית לעיר. וגם אם שני אלה אינם מתקיימים, את פרנסתנו אנחנו מוצאים, שוב בסבירות גבוהה מאוד, בעיר הקרובה לכפר מגורינו.

ההבנה שזו מציאות חיינו, גם אם איננו אוהבים אותה, לא חייבת להוביל לעגמומיות ופסימיות בנוגע ליכולת להפיק איכות חיים בסביבת מגורים אורבאנית. אולי בדיוק ההפך הוא הנכון. ההכרה וההשלמה ואולי אפילו ההתאהבות במציאות זו, יכולות להוביל לרצון ולמעשה אשר יהפכו את החיים האורבאניים לחיים שיש בהם איכות חיים.

בארצות הברית ארגון כמו Congress for New Urbanism – CNU שנוסד בשנת1993, שם לו למטרה לשנות את הדרך שבה אנו מתייחסים לערים. על פי תפיסת הארגון, את רקמת החיים העירונית יש לא רק לשמר, אלא לשפר, להפוך לידידותית יותר, נגישה יותר ובעיקר ממוקדת אדם. זאת מתוך מחשבה שגישה הומנית ששמה את האדם וצרכיו במרכז העשייה, בהכרח תיצור סביבת מגורים העונה על צרכים אלה. דוגמא נוספת הוא הארגון האמריקני Places for Public Places – PPC שנוסד בשנת 1975 ומבקש ליצור מרחבים ציבוריים – פארקים, שטחים פתוחים, שווקים, מדרחובים וכד' – אשר ממנפים את הקהילה. בארצות הברית נולדה גם קואליציה של ארגונים, שהמשותף לכולם הוא המיקום של האדם במרכז החשיבה וניסיון למצוא את הדרך להשיג באופן אופטימלי את איכות החיים אליה שואפים כולנו. Smart Growth America פועל לשפר את התכנון והבנייה של הסביבה העירונית בכל רחבי ארהב.

בבריטניה, ארגון
Commission for Architecture and the Built Environment – COBE , שהוקם בשנת 1999 כזרוע תכנונית וביצועית של הממשל, מתאר את מטרתו כשיפור איכות החיים באמצעות עיצוב טוב. המילה עיצוב בהקשר זה מדברת על עיצוב אורבאני, עיצוב סביבת החיים והשטחים הציבוריים.

עירית סולסי, אדריכלית ויור עמותת מרחב – התנועה לעירוניות מתחדשת בישראל, www.miu.org.il, מתארת את תופעת הבייגלה – התפוררות והתרוקנות מרכזי הערים וכן את תופעת השימושים המפוצלים – לפיה עבודה, מגורים ופנאי מתקיימים בדרך כלל באזורים פיסיים שונים. מטרת העמותה לקדם את נושא העירוניות במובן של שיפור איכות החיים, תוך כדי המשך החיים העירוניים, שהם ממילא עובדה קיימת. על ידי אימוץ גישה שונה ובעזרת אמצעים פשוטים יחסית כמו שבילים לרוכבי אופניים, מדרכות מרווחות, מוצלות וידידותיות להולכי הרגל, ניתן לגרום לשינוי כמעט מיידי ברמת הידידויות של הסביבה העירונית לתושביה. אם נוסיף לכך תכנון מוקדם שיגרום לצמצום בהיקף השימוש במכוניות, שילוב פונקציות חיים שונות באותו אזור, שימור שטחים פתוחים וצירוף הקהילה לתהליך קבלת ההחלטות, הרי שנקבל את אותו שיפור באיכות החיים, אותו כולנו מבקשים. כל זאת כמעט ללא תלות במיקום האזור העירוני, או במצב הסוציו-אקונומי של הקהילה.

אין להקל ראש. מרקם החיים העירוני הוא מורכב, אפילו מורכב מאוד. התכנון חייב להביא בחשבון רבדים, זויות, נקודות מבט, צרכים ואילוצים רבים מספור – טבע, חינוך, כלכלה, אדריכלות, גיאוגרפיה, סוציולוגיה ואם נרצה גם פילוסופיה. דיסיפלינות שונות והזליגה הרעיונית ביניהן, כבר נאמר, היא נקודת המוצא ואולי גם היעד. גם אם נקבל את טענתו של ויטרוביוס הרומאי, כפי שהובעה בספרו De Architectura מהמאה הראשונה לספירה, כי מהות הבניה הטובה היא: Firmitas, Utilitas, Venustas, (יציבות, שימושיות, יופי), הרי שבמנותק, מבלי התחשבות בצרכי הקהילה, החברה, הפרט, החלש והטבע, מעשה האהבה האדריכלי, וירטואוזי ומדהים ככל שיהיה, עלול להפוך למעשה מגונה.