w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 02:39 05/06/2005

חזרה זהירה אל העיר

מאת אסתר זנדברג

ישראל היא עדיין "אומת הפרוורים", כשם ספרו של האורבניסט האמריקאי אנדרס דואני, ממייסדי התנועה ל"עירוניות חדשה" בארצות הברית, וכל שטח פתוח הוא רק מצב זמני עד שיבוא הבולדוזר שיכבוש את הדיונה או את הגבעה הבאה לצורך הקמת פרוור חדש. ובכל זאת, גם במצב דברים שבו הכיבוש משחית כל חלקה טובה, צצים קולות הקוראים ליישם מדיניות תכנון שפויה, קומפקטית ולהתכנס לתוך הערים והיישובים (הרבים מספור) הקיימים ממילא.

את הגל הראשון של מודעות לנזקי הפירוור הובילו כבר בשנות ה-90 הגופים הירוקים מצד אחד ועורכי תוכנית האב ישראל 2020 מצד שני, שהזהירו מפני ההשלכות ההרסניות של המשך "עסקים כרגיל". עם הקמתה לאחרונה של עמותת "מרחב - התנועה לעירוניות מתחדשת", התרחבה הזירה למישור הציבורי.

העמותה, שהוקמה על ידי אנשי מקצוע מתחומים שונים, פועלת "לקדם פיתוח אנושי ובר קיימא של הסביבה הבנויה בישראל" ומאמינה כי "הדרך היחידה שבה תוכל החברה בישראל להתקיים היא על ידי פיתוח ושיקום של הסביבה העירונית. האתגר הוא להראות שניתן לעשות זאת תוך קידום איכויות אנושיות וסביבתיות שיהפכו את הערים למקומות שאנשים ירצו ויאהבו לחיות בהם לאורך זמן".

"מרחב" הוקמה במתכונת של תנועות דומות שצמחו בסוף שנות ה-80 בעולם המערבי על ברכי ביקורת תכנון הערים המודרני - בראשן הקונגרס לעירוניות חדשה בארה"ב והמועצה לעירוניות אירופית. החזרה אל העיר, "מקום המחיה הטבעי של אדם בן תרבות", כפי שכתב הסוציולוג רוברט פארק, היא אחד הנושאים המרכזיים כיום בתחום התכנון העירוני וביקורת התרבות.

העירוניות החדשה, או המתחדשת, קצרה לא מעט הצלחות בעשורים האחרונים. מרכזי ערים רבות שבו לתחייה, משכו אוכלוסייה "חזקה", מחירי הנדל"ן עלו והערים נהפכו למרכזי פעילות תרבותית ולמוקדי תיירות. בד בבד - ואולי דווקא משום כך - המגמה מעוררת מחשבות שניות אצל אנשי מקצוע ומבקרי תרבות בני אסכולות שונות, הן מן השמאל הפוליטי והחברתי והן מן הימין.

"בהגדרתה, העיר היא מוצר דכאני, מקום של אי-צדק וההתגלמות האולטימטיווית של הקפיטליזם. אנחנו מוקסמים ממנה רק משום שהיא מעניקה לנו את האשליה של הגשמה עצמית, ש'כל אחד יכול לעשות את זה'", טוען האדריכל והתיאורטיקן הרדיקלי ארון בטסקי, ראש המכון ההולנדי לאדריכלות ואחד הקולות הבולטים בזירה האדריכלית החשובה בהולנד.

בטסקי ומבקרי תרבות אחרים מצביעים על כך שמרכזי ערים היסטוריות נהפכו למוזיאונים לאדריכלות, דיסנילנד למבוגרים, מלכודות תיירות. החייאת מרכז העיר היא משאת נפש של ראשי ערים רבות בחלקים העשירים של העולם והם מקצים לכך מימון ציבורי, אולם לטענת מבקרים רבים לא כל אחד יכול "לעשות את זה".

מרכזי הערים הללו מיועדים למעשה לפלח קטן באוכלוסייה, לעשירים, לצעירים חסרי מנוח ושורשים, לתיירים - ולעניים, טוען האורבניסט האמריקאי השמרן ג'ואל קוטקין, במאמריו על "העיר הקיקיונית": עיר שכורעת תחת שפע של גלריות לאמנות, פאבים וחיי רחוב תוססים, אך חסרה חוט שדרה כלכלי ומעמד בינוני יציב שעליהם הושתת קיומן של ערים מאז ומתמיד.

ערי-חלוף רבות כמו סן פרנסיסקו, פאריס, ברלין וחלקים מניו יורק הן "ערי לייף סטייל", כותב קוטקין במאמר שפורסם בחודש שעבר בירחון "מטרופוליס" - ערים הניזונות מעושר שמיוצר מחוץ להן, בפרוורים (ובעולם השלישי), ומשמשות רק במה להצגתו. לטענתו, בערים שעלו על גל כלכלת התרבות בארצות הברית, כמו דטרויט או פילדלפיה, לא נפתרו בעיות העוני, האבטלה והקיטוב החברתי והכלכלי, אלא להיפך, ומעמדן הכלכלי נחלש.

הסוגיות שמעלה הזרם הרדיקלי שבטסקי מייצג ואלה של הזרם השמרני בנוסח קוטקין הן צרות של עשירים בהשוואה לישראל. ובכל זאת, עכשיו, רגע לפני פריצתה המיוחלת של העירוניות גם בארץ, הוא הזמן הנכון לייצר תנאים מקדימים לקיומה של עיר מעורבת לסוגי אוכלוסייה מגוונים ולרמות הכנסה שונות, וללמוד משגיאות שעשו אחרים.
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
סגור חלון